פסק-דין בתיק ת"א 2241-05

א.         רקע עובדתי

1.         תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,219,474 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובעת בתאונה דרכים. הנתבעת 2 הודתה בחבותה, והמחלוקת בתיק זה נוגעת לשיעור נכותה של התובעת ולגובה הפיצוי המגיע לה.

2.         התובעת ילידת 6.12.82, והיא נפגעה בתאונת דרכים ביום 24.12.99, בהיותה כבת 17. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת חבלות בחלקי גוף שונים, לרבות בראש, בפנים, בצוואר ובעמוד השדרה. התובעת הועברה ממקום התאונה באמבולנס לחדר המיון בבית החולים בנהריה, שם הוצא רסיס זכוכית שחדר לראשה, והיא שוחררה לביתה. שעות לאחר מכן שבה לחדר המיון בשל כאבים בראש ובגב, נבדקה ושוחררה שוב לביתה. שלושה ימים לאחר מכן שבה התובעת פעם נוספת לבית החולים והתלוננה על כאבים בצוואר. לאחר שנבדקה שוחררה לביתה עם המלצות לטיפול תרופתי לפי הצורך ולמנוחה בבית במשך שבוע (סעיפים 5-7 ונספח א' לתצהיר התובעת).

3.         בעת התאונה היתה התובעת תלמידת תיכון בכיתה יב'. היא תיארה עצמה עובר לתאונה כילדה שמחה, אנרגטית, ופעילה מאד מבחינה חברתית (סעיף 25 לתצהירה). התובעת טענה כי " מאז ומתמיד הייתי תלמידה שקדנית, טובה וחרוצה" (סעיף 55 לתצהיר).  אולם תעודות סיום כיתה י' ו-יא' שהוצגו לבית המשפט (נ/1) מלמדות כי התובעת היתה תלמידה בינונית ומטה, שממוצע ציוניה עמד בקושי על 60, ונעדרה תכופות מבית הספר (אם כי מהערת המחנך בתעודת סיום כיתה יא' עולה שחל שיפור מסוים בתפקודה לקראת סיום השנה).   

4.         בכתב התביעה נטען כי בעקבות התאונה סבלה התובעת כאבים עזים בחלקי גופה השונים, וחמור מכך, היא איבדה את שמחת החיים והרצון לחיות. התובעת חדלה להגיע לבית הספר והצליחה לסיים את הבגרויות רק בעזרת חבריה שנרתמו לסייע לה. התובעת התגייסה לצבא, ואף סיימה שירות מלא כרלשי"ת בפיקוד צפון, אך גם זאת רק בזכות התחשבות של מפקדה האישי והקלות רבות שניתנו לה.

בעקבות מצבה, הופנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בתחום הנפשי, ולטענתה, טופלה במשך כמה חודשים ממרץ 2000 ועד גיוסה לצה"ל, וגם לאחר שחרורה מצה"ל בספטמבר 2002 ועד סוף שנת 2005. בתקופת השירות הצבאי נמנעה מקבלת טיפול נפשי בשל החשש מהסטיגמה הנלווית לכך.

5.         לטענת התובעת, שנים רבות לאחר התאונה היא סובלת מבעיות פיזיות ונפשיות קשות ואיננה מסוגלת לשקם את חייה. היא מתקשה בניידות ומתגוררת בבית הוריה, התומכים בה נפשית וכלכלית. היא סובלת מערנות מוגברת, הפרעות בשינה, פחד מנסיעות במכונית, התפרצויות זעם וזיכרונות חודרניים המשבשים את אורח חייה.

6.         לאור הסימפטומים המתוארים לעיל, טוענת התובעת כי היא אינה מצליחה להשתלב במעגל העבודה. למרות מספר ניסיונות, היא לא מצליחה להתמיד במקום עבודה, וזאת בשל התפרצויות זעם בלתי נשלטות כלפי הממונים עליה, או כלפי לקוחות, המביאות לפיטוריה.  התובעת החלה בשנת 2004 בלימודים אקדמיים, אך לא הצליחה להתמיד בכך. באוקטובר 2007 החלה ללמוד מדעי הסביבה במכללת תל-חי, אך היא מתקשה להתרכז בלימודים וציוניה נמוכים מכפי שהיו יכולים להיות. התובעת מתקשה גם לפתח קשר זוגי יציב.

7.         בית המשפט מינה שלושה מומחים רפואיים לבדיקת התובעת: פרופ' נוי, מומחה בתחום הפסיכיאטריה; ד"ר רזון, נוירוכירורג; ופרופ' הלל, בתחום האורטופדי.

פרופ' נוי בדק את התובעת ביום 30.1.07 וסיכם את ממצאיו כדלקמן:

            " הנבדקת היתה מעורבת באירוע טראומטי. לא נחבלה באופן משמעותי מבחינה פיזית... כיום מתלוננת בעיקר על תנודות במצב הרוח, התפרצויות זעם וחרדות. סימפטומים אלה משקפים להערכתי מצב חרדתי, ככל הנראה משנית לתאונה בשילוב עם קווי אישיות בסיסית. לא התמלאו בעבר הקריטריונים ל- PTSD. גם כיום, בהיעדר סימפטומים אינטרוסיביים, הימנעויות או עוררות יתר, אינה סובלת כיום מתסמינים אופיינים ל- PTSD... אין כל בסיס לאבחון של מצב לאחר חבלת מוח".

פרופ' נוי אף ציין כי העובדה שהתובעת לא התמידה בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי משקפת, ולו באופן חלקי, את עוצמת המצוקה הסובייקטיבית. לדבריו:

" תבנית זו של מחויבות והתמדה בטיפול אינה אופיינית לאנשים הסובלים מהפרעה חמורה במצבם הנפשי. היעדר התמדה יכולים להתאים שוב לקוי אישיות בסיסית".

נוכח הממצאים המתוארים קבע פרופ' נוי כי נכותה הצמיתה של התובעת בתחום הנפשי, הנובעת מן התאונה, עומדת על 10%, על פי סעיף 34ב' לקובץ תקנות המל"ל, קרי:  החמרה של מצב חרדתי על רקע קווי אישיות בסיסית.

ד"ר רזון, המומחה הנוירוכירורגי, בדק את התובעת ביום 1.2.08 וציין כדלקמן:

" במשך כל התקופה מהתאונה, נשוא תביעה זו, ועד לבדיקתה במרפאתי טופלה דנה על ידי רופאים בעלי מומחיות שונה: נוירולוג, אורטופד, פה ולסת, עיניים, פסיכיאטר. עקב תלונות שונות הופנתה לבדיקות עזר אבחנתיות שהיו כולם תקינות".

ד"ר רזון התייחס גם לממצאיו של פרופ' נוי באומרו:

 "... מירב התוצאות היו תקינות אך ניכרו הפרעות בזיכרון הצורני המורכב והמילולי המורכב שאותן ייחס התובע לירידה ב- sustained attention... במקרה זה נראה שלתובעת יש בעיה שנוצרה בעקבות התאונה בחודש דצמבר 1999. לפי תוצאות הבדיקות הבעיה הינה קלה".

לסיכום קבע ד"ר רזון כי: